 |
 |
|
|
האנשים האלה שיכולים להעניק למישהו תעודת חיים (עמוד 22) "לפעמים כשהייתי שוכב לבד במחבוא הייתי חושב על האנשים האלה שיכולים להעניק למישהו תעודת חיים. הייתי חושב אם, למשל, אני הייתי כזה. אם, למשל, רק מי שיש רווח בין שיניו הקדמיות יכול להישאר בחיים. זה מפני שהיה לי רווח כזה. אבל לאבא ולברוך לא היה. אז משהו אחר. למשל, למי שיש עיניים כחולות מקבל תעודת-חיים. אבל מותר לי לבחור שלושה אנשים שעיניהם חומות ולהציל אותם. אז הייתי בוחר באמא. אבא היה ממילא בסדר. ובברוך, כמובן. כל האנשים עם העיניים החומות היו עוברים על פני. אז הייתי בוחר ביוסי הקטן. הוא היה הכי נחמד ממשפחת גרין. שטויות. איך אפשר להפריד ילד ממשפחתו? והייתי נותן לעצמי עשר תעודות-חיים כאלה. לבסוף הייתי מקבל מצב-רוח מן המחשבה הזאת. אולי משום שאבא לא היה חוזר כל כך הרבה שעות." |
 |
|
"קח את גורלך בידיך אלכס" (עמוד 36) "חשבתי שהמזל שלי זה מין דמות, רוח טובה או מלאך. או אולי מישהו שהחליט כי עלי להמשיך לחיות. אבל אבא לא האמין בגורל שנקבע מראש. תמיד היה אומר: "קח את גורלך בידיך אלכס." ברוך לעומת זאת היה אומר: "הכל כתוב מראש ואדם לא ימלט מגורלו, לטוב ולרע." באמת מעניין אם יש משהו כזה ששם נקבע מראש מה יקרה לכל אחד ואחד. קשה להאמין. שהרי אז לא היה צריך לעשות שום דבר. אולי זה כתוב על תנאי. אם תעשה כך וכך. ואם תעשה אחרת, אז יקרה לך אחרת. וזה מה שכתוב שם מראש. מי יכול לדעת." הרגת כבר מישהו? (עמוד 115-114) "נו הרגת כבר מישהו?" שאל (הרופא) בבדיחות הדעת. אי-אפשר היה להכיר על האקדח שיריתי בו. ניקיתי אותו היטב ושימנתי במעט שומן-מאכל. לא עניתי על שאלתו. פתאום הרגשתי לא בנוח. הרי היה רופא. רק כאשר ישבנו לנוח, אחרי שעברנו פרצה קשה לטיפוס, סיפרתי לו בקול כבוש איך זה היה. "האנשים לא צריכים להרוג זה את זה, בן". אמר לי הרופא כשהוא מדבר לאט וברצינות רבה. "צריך לעזור ולרפא. להרוג אדם זהו הפשע הנתעב ביותר שלצערנו פשט בעולם בשנים האחרונות. אבל אם אתה מגן על אדם קרוב או על ידיד או על ארצך או פשוט מנסה להישאר בחיים אין על מה להתבייש בכך. אין כל בושה כשהורגים רוצח כמו החייל שסיפרת לי עליו. לא רק שאין מה להתבייש בכך, בן, אלא שאתה ילד גיבור. דע לך, אם עדיין אף אחד לא אמר לך את הדברים האלה." פתאום רכן אלי ונשק לי. אחר-כך קם והמשכנו ללכת."  |
|