 |
 |
|
|
1. לקיחת אחריות על התינוקת של גברת לחובר: קטע א': המבוגרים יצאו לעבודה בשש בבוקר ואנחנו היינו חוזרים לבושים למיטות. ואז הייתה מוטלת עלי האחריות להקשיב כל הזמן לנעשה בחוץ. השער בכניסה לבניין היה שער ברזל גדול, כבד וחורק. בדממה ששררה מסביב אפשר היה לשמוע היטב את החריקה גם במשך היום. פירושה של חריקת השער יכול היה להיות ששוטרים יהודים או גרמנים באים לחפש ילדים. הייתי לוקח את התינוקת אלי למיטה כדי שלא תבכה ומנמנם עוד שעתיים שלוש. מפעם לפעם הייתי מתעורר בבהלה גדולה שמא כבר מחפשים ולא שמעתי. הייתי מקשיב רגע ממושך אם שומעים צעדים בחצר או צעדים עולים במדרגות, ואם היה שקט הייתי נרדם שוב. (משחק החול, עמ' 32) קטע ב': כל זמן שהיתה אתנו התינוקת היתה האחריות שלי כבדה פי כמה מפני שלהעלות את הקטנה למחבוא לא היה כל כך פשוט והיה צריך די זמן לשם כך. אני ואחי יכולנו לעלות לשם במהירות. אך יום אחד הלכה גברת לחובר עם התינוקת ברחוב להביא אוכל לאמה ולא חזרה. (משחק החול, עמ' 32-33) 2. בריחה אל עולם הדמיון. יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת. זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי עשרים מנדרינים חכמים. קוראים להם מנדרינים מפני שלכל אחד מהם מחוברת מנדרינה לכובעו. אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כיסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות. לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם כשקרה משהו, כשנוצר מצב מאיים ומפחיד והיינו נתונים לסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור. הוא היה מוכן לתת לי בתמורה כל אחד מהגנרלים שלו, פרט לרובין הוד, כמובן. ואם לא היה זמן לספר את הכול מן ההתחלה, איך נראית חצר הקיסר הסיני ומה אני אוכל שם בכל ארוחה ואילו פקודות אני מחלק למשרתים הרבים, הוא היה מסתפק באישור שאמנם כל זה הוא רק חלום שאני חולם. ב"הרפתקה הגדולה" אני הייתי בן שתיים עשרה ואחי בן עשר. יצאנו מהגטו ותפסו אותנו שני גרמנים לבושים אזרחית. הם הובילו אותנו לחומת הגטו ושלפו את האקדחים כדי להרוג אותנו. אחי משך בשרוולי. ידעתי מה הוא רוצה, ולחשתי: "כן, אני רק חולם." (משחק החול, עמ' 34) |
|
