קטעים מן הספר "משחק החול" שעוסקים בנושא "המשחק כדרך התמודדות"

1. משחק עם פשפשים:
הבית נבנה עוד לפני תקופת החשמל ולכן היו כבלי החשמל מחוברים על פני קירות החדרים, גבוה סמוך לתקרה, ומאחוריהם התגוררו פשפשים. ביום הם ישנו שם ובלילה היו יורדים עלינו. חלקם ברגל לאורך הקיר וחלקם היו פשוט צונחים עלינו מהתקרה בלי מצנחים. עד שיום אחד כרכה אמא מטפחת על ראשה, נתנה לכל אחד מאתנו יעה עם קצת טרפנטין על קרקעיתו, עלתה על סולם והתחילה להפיל את הפשפשים מדירותיהם במברשת שיניים. אנחנו קלטנו אותם ביעים שבידינו ועקבנו בעניין רב לראות איך הם מנסים לזקוף את רגליהם כדי להגביה את הבטן שלהם המלאה בדם שלנו מעל פני הרעל. אחי אמר:
- "כמו סוסים שעומדים על הרגליים האחוריות שלהם", ואמא צחקה.
(משחק החול, עמ' 26)

2. משחק המכוניות ומשחק בעלי הדרגות:
לפעמים הייתי משחק שאני מכונית וניסיתי להשיג את כולם. או שהייתי מונה את מספר בעלי הדרגות מבין השוטרים היהודים משני צדי הרחוב - איזה צד ינצח.
(משחק החול, עמ' 27)

3. מלחמות עם חיילי עופרת:
היה לנו משחק. אני הייתי טרזן מפקד העולם, ואחי לא היה אחי אלא אויבי בימי מלחמה וחזר להיות אחי העומד בראש ארץ שכנה בימי שלום. לכל אחד מאתנו היה צבא גדול, ובמשך שש שנות המלחמה האמיתית ניהלנו אנחנו משחק מלחמה משלנו. את צורת המשחק קבעו התנאים. אם זה היה בלילה, או במקום חשוך במחבוא, פשוט היינו מדברים. מה אני עושה בצבא שלי ומה אחי עושה בצבא שלו. כשיכולנו לשחק במשך היום על הרצפה היינו עורכים מלחמות של ממש בחיילי עופרת או בצבאות כלי שח או בערימות עצומות שלקלפי משחק שהבאתי מדירות המגורשים בבתים השכנים. בימים שלא היינו צריכים להסתתר ערכנו קרבות או משחקי שלום לסירוגין על פני החדר כולו במשך שתים עשרה שעות, עד שחזרו המבוגרים מהעבודה.
(משחק החול, עמ' 31)


4. משחק הפקודות:
במרתף של גברת מילסקה בניתי לנו ארמון והתגוררנו בו עם נשותינו, אני טרזן מפקד העולם ואחי רישרד גרנדייר. עשיתי בגדי נשים להרכבה על בובות הנייר הקטנות שגזרתי מקרטון והייתי מוכר אותם לאחי. עשיתי גם רהיטים, כלי נשק, מכוניות וכרכרות, וגם טנקים ותותחים. מובן שהייתי מייצר גם את הכסף ולכן הייתי תמיד הרבה יותר עשיר ממנו. אבל הוא יכול היה להרוויח כסף אם מכר לי פקודות. "פקודה" פירושה היה קניית זכות לתת פקודה בעתיד, לפי רצונו ו"טוב לבו" של בעל הפקודה. אסור היה לסרב, פרט לדברים לא הגיוניים כמו "תעוף באוויר", או פקודות להחזיר מתנות. לפעמים, אחרי שהוצאתי עליו את כל מלאי הפקודות שלי, היו לו יותר פקודות מאשר לי. ואז הייתי בונה ארון יפה לחדר השינה שלו או עושה פרווה מפוארת לאשתו, וכדי לקנות אותם היה עליו לשלם כל כך הרבה כסף, ששוב נאלץ למכור לי פקודה או שתיים.
(משחק החול, עמ' 37)

5. משחק מלחמה:
לא היתה רצפה במרתף אלא אדמה כבושה, וקירות הלבנים האדומות היו מטויחים. חיבורי הטיט בין הלבנים לא היו מיושרים, וכך יכולנו להעלות את משחק המלחמה שלנו גם לקירות. הצבא נא מעלה-מטה, קדימה ולאחור ברווחים שבין הלבנים. במלחמת הקירות היה הצבא שלנו עשוי מחתיכות עץ קטנות. החיילים הסתתרו בשקעים בין הלבנים ואסור היה להזיז את הראש מן הקיר - את הראש שלנו אני מתכוון - כדי שלא תהיה אפשרות לראות את חיילי האויב. לפעמים היה המקום קטן, אבל לפעמים היה המקום עמוק למדי ומתאים למארב שלם. המשחק התנהל לפי התור, כשבכל מהלך אפשר להזיז את כל החיילים באורך או בגובה של לבנה אחת. מובן שבעת כזאת עקב האויב היטב אחר האצבעות ולכן היו מהלכים רבים מהלכי סרק במקומות על פני הקיר שבהם לא היו חיילים כלל. כל עוד איש מאתנו לא רימה ולא הרחיק את ראשו מהקיר כדי להציץ על האויב, היה המשחק מלא הפתעות.
(משחק החול, עמ' 37-38)
6. משחק הפרעושים:
המצאנו עוד שני משחקים במרתף. לא היה שם חשמל ודרך החלון הקטן המסורג שליד התקרה נכנס רק מעט אור מבעד לשיח פטל שכיסה אותו מבחוץ. הייתה לנו מיטה אחת גדולה, מרופדת קש, ועל הקש שמיכות דקות. על שמיכה אחת היינו שוכבים ומתכסים בכל השאר. כל ערב קיבלנו נר ועם רדת החשכה היינו מדליקים אותו, שוכבים במיטה וממתינים עד שתתחמם השמיכה מתחתינו, מפני שאז באו הפרעושים. וכשהתחילו לעקוץ אותנו, היינו קופצים בבת אחת ומתחילים לצוד אותם לאור הנר מתוך הגומה החמה בשמיכה שעליה שכבנו שנינו רגע לפני כן. ידענו איך צדים פרעושים. דודה סטפה סיפרה לנו פעם מה אבא היה עושה כשהיה בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה. הפטנט היה להרטיב שתי אצבעות לפני שצדים את הפרעוש.

הפרעושים חזקים מאוד ולא נמעכים בין האצבעות. הם גם הקפצנים הטובים ביותר בעולם אם משווים את גובה הקפיצה ואת מרחק הקפיצה לאורך גופם. אבל רגלי הקפיצה הדקיקות שלהם נדבקות זו לזו כשמרטיבים אותם ואז הם לא יכולים לקפוץ ולהימלט. דודה סטפה סיפרה שאבא היה יושב, מעמיד לפניו כוס מים, מפשיל את מכנסיו ומחכה. וכשהפרעושים היו עולים על רגליו, הוא היה צד כל פרעוש באצבעות רטובות ומטביע בכוס. אנחנו הרטבנו את האצבעות בפה והטבענו את הפרעושים בחלב המומס שמסביב לפתיל הדולק בנר. הם לא נשרפו. כשנשאר רק בדל של נר הוא היה מלא פרעושים ששקעו בתוכו עד למטה. כמו נר ממולא בפרג. הקפדנו לכבות את הנר לפני שנגמר והיה לנו אוסף של בדלי נרות "מפורעשים".
(משחק החול, עמ' 38-39)
7. משחק הנגיעות:
בחושך שכבנו במיטה וכל אחד אמר מה הוא עושה בגנרלים ובצבא שלו. לפעמים שיחקנו גם במשחק ניחושים בלנגוע שהמצאנו עוד בגטו, במחבוא. משחקים בתורות. המנחש צריך לנחש איפה המקום שהוא נוגע בו באצבעו בגופו של השני. המנחש מוסר את אצבעו לשותף למשחק וזה מניח אותה על גופו. אסור ללחוץ חזק על אצבעו של המנחש כדי שלא יאבד תחושה, אבל המנחש מנוע מלהזיז את האצבע ממקומה. הוא יכול רק ללחוץ קצת פנימה. מותר "לסדר", זאת אומרת לנפח את הלחי, למשל, כדי שהמנחש יחשוב שזהו איזה מקום אחר, אם כי הלחי אינה מקום טוב מפני שלחיצה קצת יותר חזקה גורמת לפליטת אוויר בקול תרועה.
(משחק החול, עמ' 39)

8. החלום על קיסר סין:
יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת. זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי עשרים מנדרינים חכמים. קוראים להם מנדרינים מפני שלכל אחד מהם מחוברת מנדרינה לכובעו. אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כיסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות.
לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם כשקרה משהו, כשנוצר מצב מאיים ומפחיד והיינו נתונים לסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור. הוא היה מוכן לתת לי בתמורה כל אחד מהגנרלים שלו, פרט לרובין הוד, כמובן. ואם לא היה זמן לספר את הכול מן ההתחלה, איך נראית חצר הקיסר הסיני ומה אני אוכל שם בכל ארוחה ואילו פקודות אני מחלק למשרתים הרבים, הוא היה מסתפק באישור שאמנם כל זה הוא רק חלום שאני חולם. ב"הרפתקה הגדולה" אני הייתי בן שתיים עשרה ואחי בן עשר. יצאנו מהגטו ותפסו אותנו שני גרמנים לבושים אזרחית. הם הובילו אותנו לחומת הגטו ושלפו את האקדחים כדי להרוג אותנו. אחי משך בשרוולי. ידעתי מה הוא רוצה, ולחשתי: "כן, אני רק חולם."
(משחק החול, עמ' 34)